top of page

אפשר להוריד קצת בבקשה את הווליום של החיים האלה??

הכותרת הזו המתינה להיכתב בפוסט כבר לפני חודש.

פתאום, היא נראית משמעותית מתמיד. כשאת אישה רגישה, החיים מגיעים בווליום גם ככה גבוה.

בתקופה האחרונה, שלא נאמר, בשנה האחרונה, הווליום עלה ועלה ועלה...הרבה מעבר לסיבולת האישית שלי. אבל לכל אורך התקופה הצלחתי להיות בטוב עם הקצב שלי.

בחודשים האחרונים הווליום הפנימי שלי עלה. הרגשתי שאני עפה ועולה על גל של עומס אבל מהסוג הטוב והממלא.

נשאבתי לקצב החיים האינטנסיבי, תוך דיוק המקומות שטובים עבורי.

לפני שבועיים הגוף שלי קרס.

הגב התחתון שלי שיתק אותי בכאב חד. יחד עם הברכיים וכפות הרגליים שזעקו מכאב.

הגזמתי קצת עם העלאת קצב החיים וקצב אימוני הכושר בלי סרגל מאמצים.

מאז אני לומדת הכל שוב. מחדש.

עם סיוע פיזיותרפי צמוד. צועדת ברגישות ומודעות ומבצעת כל פעולה לאט ובטוח.

ה"דימר" הפנימי שלי אילץ אותי להוריד את הווליום. כמו תמיד הגוף החכמה שלי משמיעה את קולה.

ואז הגיע השבוע האחרון.

והווליום קפץ ויצא מסקאלת המדדים.

זה התחיל בלילה משוגע עם 4 ביקורים בחדש המדרגות והמקלט של הבניין.

לא יודעת מה היה מפחיד יותר?

לעלות ולרדת תוך כדי הרגעה של הבת שלי או הפרצופים המבוהלים של השכנות.ים שיצא שנתקלו בי עם אחת מחולצות המהפכה שלי ;)

הקלות והמהירות בה האלימות מתפשטת לנו בגוף, ממלאה כל תא ותא בבהלה, פחד ואימה מהכל, היא מפחידה.

ואם ברגע הראשון האינסטינקט שלי היה להשתבלל ו/או לקפוא. בלי רצון להתמודד עם זה.

רגע אחרי אני מבינה שאין מנוס.

אם אני, אנחנו, מי שלא רוצות ורוצים שהשיח האלים יגדיר אותנו כחברה...

אם אני רוצה ויודעת שכל תא ותא בגוף שלי בהתנגדות מ ט ו ר פ ת לאלימות הזו שהגיעה לרחובותינו

אני צריכה להשמיע את קולי!

אני אגלה לכן.ם סוד אישי. אחד המכשולים הכי גדולים שעומדים בפניי מלעשות את הצעד ולגשת כבר היום לפוליטיקה, זוהי השפה האלימה שהונהגה בה.

אין לי ספק שאני ועוד שכמותי מביאות ומביאים שפה אחרת. ואהבה ככלי שיח היא לא מילה גסה!

אני רואה אותך ואותך גם אם אנחנו לא דוברות.ים את אותו חזון, רקע, דת, שפה ואזור.

אני רואה אותך כי אני רוצה שאת.ה תראי ותראה גם אותי.

והפחד הזה מלהיכנס למרחב אלים הוא מובן. זה מפחיד. אפילו פחד מוות. של ממש!

אבל עליי ועלינו לעשות כל שנוכל כדי להשמיע את הקול השפוי. שמגנה. שלא נותן יד לכל צורה של אלימות באשר היא.

אין ספק. המצב חרבנה! מה שמתפוצץ היום הוא תוצאה של אירועים ומדיניות לא מוצלחות של שנים.

ואין כפתור אחד שנוכל ללחוץ עליו והכל יפסיק.

אבל בתור התחלה. בואו נראה את מי שמולנו. נסתכל לו או לה בעיניים ונרגיש את הלב הפועם. זוהי התחלה שהיא אפשרית.

אפרופו איכפתיזם (הסיבה בה קם לו הבלוג הזה), בואו נראה יחד שאיכפת לנו.

ונעשה את הצעד האחד הזה מעבר. זה בידינו.

אני כואבת את כל המוות והאלימות שנחווים בימים האחרונים על כולנו.

ממש ווליום גבוה מאוד.

בשנייה חזרה לי מיגרנה, צוואר תפוס והכאב בגב התחתון שכבר החל לעבור... חזר בעוצמה רבה ומשתקת.

אני לא מוכנה שהחיים שלי יושפעו מאירועים חיצוניים, בלי שתהיה לי יכולת להשפיע בהם.

רוצה חזרה את ה"דימר" עם ווליום החיים לרשותי.

אז מה אתן.ם אומרות.ים?

אתן.ם איתי?

Commentaires


bottom of page