האמת, לא חשבתי שזה יהיה ככה קשה!
האופטימית שבי האמינה שאוכל לצלוח את הרגע המורכב והלא צפוי הזה. אך התהום שנפערה ביני לבין הרצונות והחלומות שלי היתה עמוקה... עמוקה מדי.
טוב, אולי אני קצת מגזימה כי אני עדיין בתוך זה, ובכל זאת עברו רק שבועיים מאז שינוי הסטטוס שלי... עדיין, אני מבקשת לתת רגע מקום למורכבות הזו.
מילים רבות נכתבו כבר על ההזדמנות שנמצאת בכל אתגר שניצב מולנו, אבל בשורה התחתונה כשאת שם, זה לא כיף! והדבר האחרון לרגעים שאת רואה... זה את נקודת המבט החיובית.
פתאום בוקר אחד קלטתי שהחיים שלי הפכו לריטריט. ואיזה ריטריט! מאלו שאת חייבת להביא את עצמך חשופה יותר, פגיעה יותר ולקפוץ ראש מהצוק הדמיוני אל תוך האמת שהיא חייך.
כדי לעשות לעצמי סדר, ואולי לתת פרספקטיבה נוספת למי מכן'ם שיוכלו להיעזר בחוויות שלי, הנה כמה נקודות שששמתי לב ב"ריטריט" של החיים שלי בימים אלו:
עצירה
כמה היא קשה לי העצירה. היום אני מוכנה כבר להודות. יש מצב שאני אשת עבודה. בטח כשאני עובדת במה שאני אוהבת. אני אוהבת לקום בבוקר לעשייה, לעבודה, למתח, הרפתקאה ועוד. העצירה היא לא משהו שאני מכירה ביומיום שלי. אני כן יודעת לקחת מנוחה כשאני עובדת קשה. אלוהימא יודעת שהשנתיים האחרונות היו מאתגרות ואילצו אותי כמה וכמה פעמים לעצור כדי לנוח ולמלא מצברים. אבל מה אני עושה כשהכל נעצר? פתאום אני קולטת שעדיין לא הרשיתי לעצמי להתיישב על הספה ולהעביר איזה בינג' טוב מאז שהפסקתי לעבוד. אני עדיין קמה כל בוקר, מתחילה עם תנועה קטנה בגוף, מתקלחת ומתיישבת מול המחשב. כולן'ם מסביבי אומרים לי 'תיהני מהזמן הזה' ואני, אני מרגישה שזה לא כל כך פשוט לי לשחרר ו..לעצור. אז הנה אני שמה את זה כאן כדי להזכיר לעצמי כמה זה חשוב. ואם היוניברס הביא לפתחי עצירה שכזו, אולי באמת עליי To sit tight and enjoy the ride. לחיי העצירות בחיינו.
להצליח למכור את עצמי
המצב החדש והייחודי בו אני נמצאת מאלץ אותי להתמודד עם מצבים חדשים. אחד מהם זה הצורך ללמוד ולמקצע את יכולות המכירה העצמית שלי. אין ספק שזהו אחד האתגרים הגדולים שלנו כבני ובנות אנוש. וואו, כמה זה מורכב למכור אותנו בצורה הכי טובה ומייצגת שישנה. אני מוצאת את עצמי מזקקת את ההגדרה העצמית שלי בצורה כזו מעמיקה שזה חתיכת אתגר. כן, לא האמנתי שממרומי גילי עדיין אצטרך ללמוד דרכים חדשות בהן אני מציגה את עצמי ומתנותיי בעולם הזה. אין ספק שבתוך הקושי והמורכבות הזו, אני מגלה דברים נפלאים. אני מגלה צדדים בתוכי עליהם אני לא מוכנה להתפשר. טייטלים שלא העזתי לחשוב עליי בתוכם והנה אני מגלה שיש בי אותם בין ארגז הכלים האדיר שצברתי לאורך חיי. מסע אל היכולות והחוזקות שקיימים בתוכי וכיצד אוכל להציג אותם החוצה.
זוהי אחת המתנות הגדולות של התקופה הזו, ללא ספק. אני לומדת אותי מחדש. בעיקר איך להביא אותי החוצה לעולם בצורה הכי בהירה ובקול חזק וברור. מאתגר מאוד אך יחד אם זאת ממש תענוג!
המסע פנימה
מתנה נוספת בהיותי בצומת דרכים בחיי, זוהי האפשרות בתוך העצירה והזיקוק של יכולות ההצגה העצמית שלי, להתבונן גם רגע פנימה. להתבונן בצורה כנה ולא מתפשרת על מי אני? ומי אני רוצה להיות בחיים האלה? ויכול להיות שזה החלק הכי קשה. אני מדברת על מבט אמיץ, כזה שחותך את הבולשיט. כמה לא פשוט זה להפנות מבט פנימה אל תוכנו. להתבונן במקומות הפחות נוחים של חיי. היום אני יודעת שלהיות אישה במציאות שלנו זה להתפשר המון בחיים האלה. כנשים, אמהות, בנות זוג, אנחנו נאלצות פעמים רבות לשים בצד את הרצונות והשאיפות העמוקים שלנו, כשעיקר חיינו הוא הטיפול והנתינה החוצה. אני יודעת שזה גם עניין של העולם הניאו ליברלי וקפיטליסטי שלנו וזוהי בהחלט צרה של כולנו, לא משנה איזה מגדר גדלנו בתוכו. היום אני גם יודעת שיש לי אפשרות בחירה, למזלי, להצליח לנתב את חיי למקום שאני רוצה. בכל זאת, להיות אישה לפי התבניות התרבותיות חברתיות בהן גדלנו, אומר 'למקבל' מלא משימות ותפקידים כשהעשייה למען עצמנו כמעט תמיד מגיעה לתחתית של התור. והנה יש לי הזדמנות פז להחליט מי ארצה להיות? כמעט כמו חיילת משוחררת אני יכולה להחליט לאן צעדיי ייקחו אותי ואיפה אקדיש את תשומת הלב שלי. אני נעה ונדה בין מנעד ההזדמנויות הפתוחות לפניי להגשמה של החלומות הגדולים שיתווספו לי לאורך השנים, לבין הרצון להרגיע את הפחדים והיציבות שהתערערה לה לרגע. עדיין אני מוצאת עצמי מרותקת בלמידה העצמית אותי. כמה נעים לי לגלות ולתת מקום לחשקים ושאיפות שאולי לא קיבלו מקום מעולם ועכשיו יוצאים מהתיבות בהם הנחתי אותם בצד, בתוך כל המציאות ומשימות חיי.
לסיכום, וואי וואי איזו רכבת הרים הם החיים האלו. בעיקר כשאני מעיזה לצאת מאזור הנוחות ולצעוד למחוזות חדשים.
בתוך כל התהומות והסערות שנקראים החיים האלה, אני תמיד תמיד מקפידה לזכור להיות נחמדה לעצמי. ועם האיחול הזה אסיים..
תהיו נחמדות ונחמדים לעצמכן'ם.