וואו וואו...איזו תקופה...
קרה לכןם פעם שקראתןם על תקופה כלשהי בהיסטוריה וחשבתןם לעצמכןם...וואי...איך הייתי רוצה לחיות בתקופה שכזו?..
רגעים היסטוריים שכאלה..שיכתיבו וישנו את פני ההיסטוריה מרגע שקורים...
כמו מהפכה משמעותית, הכרזות עצמאות, מתן זכויות לנשים במדינות שונות או אפילו פסטיבל וודסטוק...
ככה זה מרגיש לי בימים האלו.
משהו הרבה הרבה יותר גדול מכולנו מתרחש כאן.
ואיכשהו זה נוגע בכל אחד ואחת מתושבי כדור הארץ.
לא משנה אם את/ה מנהיג/ה או אזרח/ית פשוט/ה...אם את/ה סלבס או הבל בוי שהוביל להם את המזוודה או הרופא/ה שטיפלו בהןם בבית החולים.
מטורף.
לאקטיביסטיות ואקטיביסטים כמוני, אחד הרצונות הגדולים הם להשפיע...ועל כמה שיותר בבת אחת..
מה אני יכולה לעשות כדי לשנות תודעה כמה שיותר קולקטיבית.
כמובן כזו שתעשה טוב ותשפיע לטובה.
והנה הגיע לו וירוס קטן, כביכול בלתי נראה...אבל ממזר ענקיסטי!!
בשל התפשטות נגיף הקורונה ( COVID - 19 ) עולם שלם...אשכרה כמעט כל תושבי כדור הארץ, פועלים פחות או יותר בשילוב כוחות וידע על מנת לרפא את העולם.
שלא תטעו, יש לי הרבה דאגה להרבה דברים שאני רואה מסביבי או חווה כאזרחית ישראל.
יש בי דאגה לבריאות של משפחתי כאן ובכל העולם, יש דאגה לקרקע יציבה שנשמטת מתחת לרגליהןם של המון המון אנשיםות כרגע
יש בי גם המון המון דאגה למי שעבורןם להיות בבית עם המשפחה זהו לא המרחב הבטוח.
ואם כל זה לא מספיק, יש בי דאגה לביסים הקטנטנים שמנסים לנגוס כאן בדמוקרטיה שלנו בשם המצב.
אבל, מכיוון שנושא הבלוג שלי הוא איכפתיזם-מנהיגות מודעת, הפעם נתמקד בחיובי.
ומה אומר לכןם...אני אוהבת את מה שאני רואה.
נכון, להרבה מאיתנו זה סיוט להיכנס לבתים, להתבודד שעות וימים בלי לפגוש חברות וחברים.
והנה בכל זאת המוח הישראלי (סתם זה בכל העולם ;), המוח האנושי, מוצא דרכים חדשות לחבור ולהגיע אחד לשנייה, לתת ולקבל, להיות בקשר.
אני נפעמת מלראות בעלי עסקים וידע שמציעים ממרכולתןם והידע שלהןם בחינם או במחיר סמלי למי שצריך וצריכה.
נרגשת ממחוות הדדיות וחבריות של אנשיםות שעוזרים בקניית והבאת מצרכים למי שבבידוד.
ילדיםות שריםות מהרחוב לסבים והסבתות שלהןם בביתם הסגור.
שכונות שלמות מתקשרות במוסיקה דרך המרפסות.
מדינה שלמה מוחאת כפיים במשך דקות ארוכות יחד לכלל צוותי הרפואה.
ובכלל מרגיש שהלב של כולנו קצת יותר פתוח.
נכון, התנאים לא מושלמים והזויים בייחודיותם.
בחיים לא הייתי מדמיינת סיטואציה כמו החודש האחרון...גם לא בחלומותיי הפרועים.
זה מזכיר לי איך לפני יותר מ 20 שנה כשהגעתי ליפן, הייתי בשוק תרבותי.
הכל...אבל הכל...היה שונה. בגלל שהם היו מבודדים משאר העולם כל כך הרבה זמן, כל הקודים התרבותיים וחברתיים שלהם היו שונים פי אלף ממה שהכרנו.
מה שעבורנו היתה מחווה חברית, עבורם היתה קללה, מה שאותנו הצחיק בהם פגע...עולם הפוך ולא מוכר בעליל.
וככה זה מרגיש עכשיו. כל הקודים משתנים...מחליפים הארד דיסק אם תרצו.
קצת חדשות טובות
ועוד לא ידוע בכלל מה יהיה. ויכול להיות שעוד חודש בכלל לא נזכור את כל הקורונה הזו...
אבל מה שכן, ישנם כמה דברים שאני קולטת שהייתי מוכנה שיישארו כאן איתנו עוד ועוד...
- פחות זיהום אוויר (אשכרה ישנה הפחתה מידיית של כ 30% מזיהום האוויר בכל כדור הארץ...היפ היפ הוריי)
- למי שזה בטוח עבורןם...יותר זמן בית וזמן משפחה (עוברים עליי ימים מיוחדים ומרגשים עם הבת שלי ובטח אכתוב על זה בפוסט חדש בקרוב)
- במקביל ליותר זמן בבית, הלוואי ונבין שאפשר גם פחות זמן עבודה. אני לא מדברת על חל"ת או פיטורים, אלא ההבנה כי אפשר להשאיר עדיין את רמת התפוקה גבוהה...גם עם פחות זמן עבודה במשרד.
- איכפתיזם. יותר לפתוח את הלב ולהרגיש כמה אנחנו מחוברות ומחוברים. יותר דומות ודומים משונות ושונים. מה שיאפשר לנו לתת יותר מעצמנו לאחרות ואחרים.
- פנימה. אם לא ניתן לצאת החוצה...בואו ניכנס פנימה, אל נבכי נשמתנו. זוהי הזדמנות נהדרת להקשיב לקולות הפנימיים העמוקים ביותר שלנו.
מה הם מספרים לנו? בעזרת תרגול של שקט ו/או הרפייה נוכל להעמיק לתוכנו. בטח יש שם עוד מלא שנוכל להכיר על עצמנו (וגם על זה אולי הוציא פוסט בנפרד, כי זוהי מתנה ענקית לעצמנו...תרצו שאכתוב על זה עוד? מעניין אם רק אותי זה מעניין?)
טוב אני יכולה להמשיך עוד ועוד. נראה לי מספיק לפעם הזו.
ממשיכה להתפעם מכל מה שקורה שסביבנו. זה מרתק אותי.
כ'סאקרית' של החצי כוס המלאה אני נוטה להתבונן תמיד במתנות שכל מצב בחיי מביא לפתחי.
לאט לאט גם כאן אני בוחרת לראות את המתנות שהקורונה הזו מביאה עבורנו.
מה אתן אומריםות? שותפיםות לתחושותיי?
Comments