כרוניקה של תנועה מתמדת - על שינוי הסיפור שהורגלנו לספר לעצמנו

אני לא זוכרת באמת מתי זה קרה.

כלומר, אני לא יכולה לשים את האצבע מתי הפכתי מילדה ואז נערה שמפחדת מהכל ובעיקר מהצל של עצמה

וקופאת עד לא זזה כמעט בכל רובד בחיי...

לאישה שחיה תוך כדי תנועה ומקדישה את חייה לתמיכה וליווי של תנועה בחיי א.נשים.

תמיד סיקרן אותי מה יש בו. בקיפאון הזה, שמשאיר אותנו במקום יותר מדי זמן.

בנינוחות שבידיעה ובמוכר בחיינו.

כל כך מוכר שכל מה שמתקרב לסמל עבורנו שינוי גדול כקטן, גורם לנו לעיתים ממש לחרדה עד עמידה במקום וחוסר רצון לזוז.

אני יודעת שככה היה אצלי בעבר.

כאמור, אני לא זוכרת במדוייק מתי קרה השינוי.

אם זה קרה לאט לאט תוך כדי תהליך מודעות עצמית פנימית שעברתי לאורך השנים או תוך כדי המציאות הלא הגיונית שקפצה לחיי בשנים האחרונות.

אני מקשרת את זה לתקופה מאז שהפכתי לאמא. אבל זה רק כלי זכרון עבורי שמזכיר לכל תא ותא בגופי את האתגר הזה שבצורך לזוז כשאת אמא טריה או עם אתגרים רבים נוספים בחייך.

מה שכן אני יכולה להגיד שהחיים הללו הם הפתעה גמורה עבורי כל יום מחדש.

העובדה היא שכבר כמעט עשור שהחיים כל פעם מזיזים אותי פיזית מהבית והעוגן שלי.

כל פעם מסיבה אחרת שלחלוטין לא תלויה בי.

כן. בצורה הזויה בשנים האחרונות כל שנתיים בערך אני נאלצת לעזוב את דירת החלומות בה אני חיה ולמצוא בית אחר.

נכון, אני מוצאת כל פעם גן עדן מחדש. היום אני גם יודעת להגיד שזו כנראה אני שיודעת ליצור מכל מקום גן עדן. אין מה לומר, בהחלט יש לי מזל בדירות שאני מוצאת. רק למה הן לזמן קצר כל כך.

ואני. אשת איכות האדמה. אישה שאוהבת יציבות, ידיעה וקרקע איתנה מתחתיי, כל פעם מחדש לא מאמינה ששוב החיים מאלצים אותי לזוז. ליטרלי לזוז. לאסוף את פקלאותיי, לשחרר כמה פריטים על הדרך ולמצוא את הבית החדש שלי.

והנה זה קורה שוב.

בעל הבית שלי החליט לתת לבנו את הדירה שלי ואני נאלצת לקום ולזוז.

הפעם אבל זה הביא אותי להתבוננות מחודשת. פתאום הבנתי שהיוניברס פשוט מביא לי את מה שאני צריכה. לזוווווז.

נכון, אני עוד צריכה לעבוד על ה'הארד קוריות' של המהלך.

אבל כמה זה חשוב עבורי. עבורנו. לא להתקבע על מחשבות, רעיונות, מקומות ולדעת לקום ולזוז ולהכניס תנועה אחת לכמה זמן בחיינו.

הנה השנה האחרונה הביאה לנו וואחד ניענוע.

עבורי הוא היה משמעותי ועוצמתי.

אני מרגישה שגם המדינה שלנו על סף ניענוע חזק ביותר. על סף התנועה.

הרגע הזה שישנה החלטה שאין מנוס אלא לנוע. הוא רגע קסום! מפחיד ומעלה המון חששות...אך קסום.

בסנסקריט (השפה ההודית העתיקה) ישנו מושג (מי שלמד.ה וויפאסנה מכיר. אותו) "אניצ'ה"

אניצ'ה – אומר שהכל בר חלוף.

הרגע הנוכחי כבר לא יהיה אותו רגע בשנייה שאחריו.

אחד השיעורים הגדולים של חיי.

אני מאחלת לכולנו לדעת לא להתקבע ולקום ולנוע אל עבר השינוי, עם כל פחד שעולה.

במקרה הכי גרוע זה יצליח 😉

ולגביי...תחזיקו לי אצבעות (למרות שאני בידיעה שהדבר הכי נכון עבורי יגיע) כי יש מצב שמצאתי כבר את גן העדן הבא.

אניצ'הההה.